שמש נ' כלל חברה לביטוח בע"מ - פסקדין

פסק דין

1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן חוק פלת"ד) בגין נזק הגוף שנגרם לתובע בתאונה ביום 29.1.10. לפי תיאורו התהפכה מכונית שבה נהג מספר פעמים והוא נחבל בחלקים שונים בגופו. שני מומחים רפואיים מונו ע"י בית-המשפט להעריך את מצבו הרפואי בעקבות התאונה. הנוירולוג ד"ר דבי לא מצא לתובע נכות. האורתופד ד"ר מוזס קבע שלא נותרה לתובע נכות קבועה, אך אישר שלתובע היו נכויות זמניות משמעותיות: 100% במשך חודש, 50% במשך חודש ו– 25% במשך חודש נוסף.

2. התובע לא ביקש לחקור את המומחים אך בסיכומיו הוא טוען נגד קביעת ד"ר מוזס שלדעתו הסיק מהתיעוד הרפואי מסקנות לא נכונות הן בנוגע לעברו של התובע והן בנוגע לנושאי תלונותיו. בבדיקה הגופנית שערך המומחה לתובע לא נמצאו אצלו כל הגבלות תפקוד, טווחי התנועה שמדד באיברים שונים היו תקינים והכח בשרירי התובע היה תקין. נוכח האופן שבו מוגדרות נכויות אורתופדיות בתקנות, צדק המומחה במסקנה שבעת הבדיקה לא היתה לתובע נכות אורתופדית. ממילא, הדיון בפרטי תלונותיו ובזיקתן לתאונה ולהיסטוריה הרפואית שלו אינו רלבנטי. עם זאת צודק התובע שהערכת הנכות התפקודית מופקדת בידי בית-המשפט. למעשה, גם במקום שבו אין נכות כלל, עדיין מוטל על בית-המשפט לבחון את השפעת התאונה על תפקוד התובע.

3. נכות נקבעת למי שתפקודיו נופלים מרף מסיים שנקבע בדין. עם זאת, לעתים, יש משמעות לירידה בתפקודים הגופניים של אדם גם כשהתפקודים לאחר ירידתם הם בתוך הנורמה ולא מצדיקים קביעת דרגת נכות. למשל, מי שהתפרנס מיכולתו לרוץ מהר במיוחד לא יהיה זכאי לקביעת דרגת נכות רק מפני שלאחר פציעה הוא מסוגל לרוץ במהירות המקובלת בין בני גילו. לצד זה, ברור שהוא איבד כישורי יתר מסויימים, שעליהם היתה פרנסתו. אובדן זה הוא בר-פיצוי לפי העקרונות של דיני הנזיקין.

4. התובע שהיה במועד התאונה בן 41 עבד כקצין כיבוי ושימש גם כסגן מפקד יחידת חילוץ של מכבי האש. הוא העיד על האופי הפיסי הקיצוני והמאומץ מאוד של פעילותו. אני נותן אמון בעדות זו. על מנת שאדם יוכל להתמיד בעבודה הכרוכה במאמצים חריגים הוא נדרש לכישורים גופניים חריגים. פחיתה בכישוריו הגופניים, אפילו מה שנותר לו הוא "בתוך הנורמה", פוגעת ביכולתו להמשיך בעיסוקיו הקודמים. התובע העיד על כך שבעקבות פציעתו הוא ממשיך לסבול מכאבים אשר בגללם אינו יכול עוד לעסוק בפעילות המאומצת שהתחייבה מתפקודו ביחידת החילוץ. בשל כך הוא לא שב לתפקיד זה אחרי שנפצע. גם לטענה זו אני מאמין. תלונות התובע על כאביו תועדו וטופלו אך התמשכות התלונות מצביעה לכאורה על אי הצלחה להתגבר עליהם. הוכח שאחרי התאונה לא שב התובע לתפקידו הקודם. אין כל אינדיקציה לסיבה אחרת לכך, זולת ההסבר שהוא עצמו נתן לדבר.

5. התובע טוען לפגיעה בהכנסותיו (72,652₪ לעבר ו - 159,398₪ לעתיד). הנתבעת סבורה שדבר מזה לא הוכח. התובע טוען שהוא איבד הכנסה עקב אובדן גמול שעות נוספות שהיה מקבל כאשר שירת ביחידת החילוץ. לרכיב שכר זה לא נמצאו עקבות בתלושי השכר הישנים. מעדותו ומעדות מר אלי וידאל (שהיה גזבר איגוד הערים שהעסיק את התובע) נראה שהדבר נובע מסידורי שכר לא תקינים שבמסגרתם "שולמו" רכיבי שכר שונים כזיכוי ימי חופשה. הטענה ששירות ביחידה מיוחדת שפעילותה מחייבת יותר שעות פעילות ופעילות יותר מאומצת כרוך גם בטובות הנאה כספיות נראה סביר. העובדה שטובת ההנאה לא מתועדת כראוי הוסברה באופן משכנע. התובע השווה את שכרו לשכרו של מפקד יחידת החילוץ. לשניהם ותק ודרגה זהים ושניהם מפקדי משמרת במכבי האש. לדברי התובע, ההבדלים הרלבנטיים היחידים ביניהם הם ההשתייכות לאותה יחידת חילוץ וזמינות גדולה יותר של המפקד לקריאות חרום. לטענת התובע המפקד משתכר כל חודש 500₪ יותר ממנו. התובע גם טוען, שאובדן מעמדו כסגן מפקד יחידת חילוץ יוקרתית פוגע בסיכויי קידומו. הנתבעת סבורה שטענות אלה לא הוכחו.

6. טבעה של הפעילות הגופנית המאומצת מאוד שאפיינה את עבודת התובע ביחידת החילוץ נראה כמגביל את תוחלת ההעסקה בה. סביר, שהטבע עושה את שלו ועם השנים ממילא לא היה התובע יכול להתמיד במאמצים גופניים יוצאי דופן שכאלה. עם זאת, עזיבת היחידה נראית כנובעת במישרין מפציעתו ונראה שהקדימה את שהיה מתרחש ממילא במרוצת הזמן. בשים לב לגילו של התובע ולתוחלת המשך תעסוקתו ביחידת החילוץ נפסק לו בשל הפסדי השתכרותו בשל עזיבתה פיצוי גלובאלי בסך 20,000₪.

7. בשים לב לאופי תעסוקתו של התובע, קשה לראות כיצד יכול היה לתפקד בעבודתו בעת שהיתה לו נכות זמנית (ואפילו "רק" של 25%). לאור זאת, מצאתי שהיתה הצדקה להעדרותו מעבודתו במשך כשלושה חודשים. מעדות מר וידאל התברר שהתובע שהה אז בחופשת מחלה ושכרו שולם לו על חשבון ימי מחלה. התובע מבקש שיפסק לו בשל כך פיצוי והוא מציע שתי דרכי חישוב: 51,594₪ לפי ערך ימי העבודה שהפסיד או 41,610₪ לפי ערך הפידיון שהפסיד. הנתבעת סבורה שיש לפצות את התובע בגין ימי המחלה שניצל לפי הערך שאיבד בשל אובדן היכולת לפדות אותם עם פרישתו.  אומדן ערך הפידיון של ימי מחלה מעורר שלוש בעיות: (א) ערך הפידיון נגזר מערך יום עבודה במועד הפרישה. כשתגיע שעתו של התובע לפרוש יהיה ערך יום עבודה שלו גבוה משהוא כיום (ושיעורו לא ידוע, שהרי אין לדעת מתי יפרוש התובע ובאילו דרגה ותפקיד). (ב) כיום עדיין אי אפשר לדעת לפי איזה מפתח מספרי יפדו ימי חופשת המחלה שיצבור התובע. (ג) לניצול ימי מחלה עלולה להיות השפעה על ערך פדיון ימי המחלה הנותרים, שכן זה נקבע ב"מדרגות", לפי מידת הניצול של הזכות הסוציאלית.

8. ענין אחרון זה יובהר להלן: מהראיות עולה שכבאי צובר מדי שנה זכות ל- 32 ימי חופשת מחלה. מי שינצל פחות משליש מהסך המצטבר  זכאי לפדות עם פרישתו את היתרה ביחס 8/25. מי שינצל בין שליש לשני שליש מהסך המצטבר יוכל לפדות את היתרה לפי יחס 6/25. מי שינצל יותר מ-2/3 מהסך המצטבר לא יוכל לפדות את היתרה כלל. והנה, אם יפוצה התובע בשל אובדן ערך הפידיון של 90 ימי חופשת מחלה לפי יחס של 8/25 (יחס הפידיון שלו היה זכאי אילו פרש במועד התאונה), מגיע לו פיצוי בערך 28.8 ימי עבודה. איזו השפעה יכולה להיות לניצול 90 ימי מחלה על ערך הפידיון של שאר ימי המחלה שיפדה התובע?  להלן נדגים חלופות מספריות.

9. לשם הנוחות נניח שהתובע היה פורש לאחר 30 שנות עבודה, שבמהלכן היה צובר זכות ל - 960 ימי מחלה. אם ניצול 90 ימי חופשת המחלה הוריד את התובע אל מתחת לסף הניצול של 1/3 ימי המחלה הכולל (דהיינו, 320 ימים), הרי שהוא היה זכאי לפדות את 640 הימים הנותרים לפי יחס של 6/25 - ובסה"כ 153.6 ימי פידיון. אלמלא נטל אותם 90 ימי חופשת מחלה, היו עומדים לתובע 730 ימי מחלה הנפדים לפי יחס 8/25 ומזכים ב - 233.6 ימי פדיון. בסיטואציה שתיארנו הפסדו של התובע מניצול 90 ימי מחלה היה 80 ימי פידיון! אם אותם 90 ימי מחלה מורידים את התובע אל מתחת לסף השליש האחרון (320 הימים), התוצאה קשה אף יותר. במקום לקבל על 410 ימי חופשת המחלה שהיו עשויים לעמוד לו, פדיון ביחס 6/25 (ערך של 98.4 ימים) הוא ירד אל מתחת לסף הזכאות לפידיון ימי מחלה ולא יקבל דבר. כאן עלות ניצולם של 90 ימי מחלה היא 98.4 ימי פידיון!

10. יש לציין כי הדבר שאיבד התובע אינו רק שווה כסף, אלא בעיקר זכות סוציאלית. הזכות לביטחון, שאם וכאשר יחלה, ימשיך לקבל את שכרו כסדרו. הזכות לחופשת מחלה בשכר לא באה לעולם כדי להעשיר את העובד בעת פידיון ימים שלא נוצלו בעת פרישתו. התובע עובד בעבודה פיסית קשה ומסוכנת. כפי שהעיד  - וכפי שניתן היה להעריך גם אלמלא העיד על כך - חשופים כבאים לסיכון שבעיות רפואיות שגרתיות המופיעות עם הגיל יכבידו עליהם בביצוע עבודתם ויחייבו אותם ליטול חופשות מחלה בנסיבות שבהן עובדים אחרים יכולים לתפקד בעבודה. נגיסה משמעותית בצבירת הזכויות של התובע חותרת תחת הביטחון הסוציאלי שלו.

11. בשים לב לכל אלה – ובהעדר יכולת לחשב את רכיב הנזק האמור באופן מדוייק (שאינה נובעת ממחדל של מי מהצדדים, אלא מקושי אובייקטיבי שפורט) – מוערך נזקו של התובע בשל ניצול חופשת המחלה בסך 40,000₪.

12. לתובע מגיע פיצוי בגין נזק לא ממוני, עפ"י כללי החישוב הנוהגים לפי חוק פלת"ד. בשים לב למשך נכויותיו הזמניות ולכך שלא נקבעה לו נכות קבועה מוערך נזק זה בסך 10,000₪.

13. התובע טוען להוצאות רפואיות, להוצאות נסיעה ולעזרת צד ג' – לעבר ולעתיד - בסכומים המוערכים בעשרות אלפי שקלים לכל פריט נזק. הנתבעת כופרת בחישובים אלה וסבורה שהם לא הוכחו. ככל שמדובר בהפסדים שבעבר הרי מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות ממש ולא די במיני חישובים וספקולציות. למעשה אין בידי התובע ראיות שהוציא סכומי כסף משמעותיים בגין כל אותם פרטי נזק. סביר בעיני שסמוך לאחר התאונה (בעת שסבל מנכויות זמניות גבוהות) היו לתובע הוצאות מיוחדות והוא אף נזקק לעזרה לא שגרתית מבני ביתו. לא הוכח שהיה לכך המשך אחר-כך ובהעדר נכות אף אין זה סביר. ממילא גם אין בסיס לפסיקת פיצוי כזה עתיד. לאור האמור נקבע לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪ בראשי נזק אלה.

14. הנתבעת מבקשת לקזז מהפיצוי את הוצאתה על הכנת חווה"ד של ד"ר מוזס, שלא קבע לתובע אחוזי נכות. יש לציין שד"ר מוזס אישר שלתובע היתה נכות זמנית ניכרת. מכיוון שהתובע לא יכול היה להוכיחה בלי מינויו של המומחה, היתה הצדקה למינוי ולהוצאה ואין לקזז אותה מהפיצוי.

15. התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע 75,000₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 11,505₪ והאגרה.

ניתן היום, ט' אדר ב תשע"ד, 11 מרץ 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: